מתחרמנת

בפעם הראשונה שהיא שמעה את המילה הזאת היא היתה בת 11, כמעט 12, בחופשת קיץ אצל הדודה שלה במושב. בת דודה שלה, גדולה ממנה בכמה שנים, לקחה אותה איתה למסיבת כיתה באיזה בית, ונטשה אותה עם חברות שלה ונעלמה, מזמן, היא כבר התחילה להרגיש קצת רדומה וכבר היה לה קצת קר בדשא הלח, אז היא מלמלה, שאלה, איפה בת דודה שלי?

בת דודה שלך? אחת מהן צחקה וכל האחרות צחקקו אחריה, היא בפנים, מתחרמנת.

היא היתה נבוכה, מזה שלא הבינה, ומזה שהבינה, היא לא ידעה מה בדיוק הרגישה שזה, אבל היא קמה בבת אחת ואמרה, בעיקר לעצמה, אני הולכת לחפש אותה.

החצר שהקיפה את הבית היתה מוארת בקושי והיא הלכה בין חבורות קטנות של ילדים גדולים ממנה, נזהרת, ממהרת, קצת מבוהלת, מקיפה את הבית למצוא את הדלת היא עצרה פתאום ליד חלון קטן, מואר, ובלי לחשוב פנתה אל התנועה שקלטה בזווית העין, ומיד זיהתה אותה, בלי חולצה, בלי חזיה אפילו, הריצ’רץ’ בג’ינס שלה פתוח ורואים לה את התחתונים, לבבות אדומים מתפתלים ביד של מישהו שהיא ראתה מהגב. היא רצתה לברוח אבל לא יכלה לזוז, עד שפתאום הגב הזה זז, המישהו הזה הזדקף וקם ומשך למטה את המכנסיים והתחתונים והיא ראתה את התחת שלו, חוזר ויורד, אל מול הפנים הנלהבות של הבת דודה שלה.

היא רצה חזרה לדשא, לא נזהרת, ממהרת לחזור לבנות, שצחקו, נו מצאת אותה?

היא לא ענתה.