דוריס ואשר

לדוריס לא היה אכפת בכלל שאשר הוא מין דון ג’ואן. לא אי אז כשהכירו, כשרק הגיעו לארץ, לחיפה, הוא מאיטליה והיא מיוון, ולא עכשיו, כשהיא נושקת לשישים והוא לשבעים, ונשים עדיין מסובבות את ראשן אחרי החיוך ושפעת השיער, שהכסיף בינתיים. אדרבה, היא מתגאה בגבר השרמנטי שלה, וכשאשה מביטה בו ברחוב היא לוכדת את מבטה וקורצת לה, ברוח טובה, זרועה שלובה בזרועו.

נכון, הוא לא היה נאמן, במובן שמדי פעם היה לו רומן מהצד, אבל בכל מובן אחר הוא כן היה, נאמן לה ולמשפחה, וחוץ מזה גם לה היה סיפור משלה. ושניהם היו מרוצים בכנות מהסידור הזה, הרבה שנים, עד שגיל המעבר הכה, לא רק בה, בשניהם, וזה לא עבד להם יותר.

מתי נפל לה האסימון הזה, שמשהו השתנה? זה לא קרה בבת אחת, אבל היה הערב ההוא, זה היה בשנה שבה הבת הצעירה שלהם התחתנה, הם ישבו בחוץ, על הגג, בערב קיץ חם, רק הם, שום רוח לא נשבה, והוא אמר משהו, אחר כך היא לא זכרה בדיוק מה, כי באותה שניה הראש שלה נדלק כמו גפרור, לא כמו גלי החום שהתחילו לה לאחרונה, אלה כמו הגיעו מלב האדמה, כמו לבה, מלמטה למעלה, וזה היה הפוך, האש ירדה לה מהראש ללב, לבטן, כאילו היא מתרגשת ממשהו והיא לא יודעת ממה, ממשהו שעוד לא קרה. היא הסתכלה עליו וכל האש הזאת הפכה לבכי לוהט.

דוריס? הוא נבהל, וגם היא, מעצמה, מעוצמת הטלטלה שאחזה בה, אבל הדיבור שלה לא רעד כשהיא אמרה לו - אשר מעכשיו זה רק אני ואתה.

באותו לילה כשעשו אהבה, פשוטה ומוכרת, הוא הסתכל עליה, מעליה, כשגמרה, וחייך, ואז עשה משהו שהוא מעולם לא עשה, וביקש ממנה להתהפך.