בפעם השניה

בפעם השניה שהם נפגשו הוא הזמין אותה אליו. הוא הכין ארוחת ערב, פשוטה אבל מושקעת – מקושקשת וסלט, אבוקדו וגבינות, אבל היא לא היתה מסוגלת לאכול מרוב מתח, או התרגשות, והוא אמר שזה בסדר, היא לא צריכה לאכול כדי לשמח אותו. השולחן היה ערוך עם זר נוריות באמצע, בין האבוקדו לסלט, והיא חשבה שגבר שיש לו פרחים בבית, (הן היו כבר מעבר לשיא שלהן, הוא לא קנה אותן לכבודה) חייב להיות לו צד נשי מפותח, והוא טרח והכין לה את הארוחת ערב הזאת, היא הרגישה צורך לפצות אותו, לדחוף את הכיסא אחורה ולזחול מתחת לשולחן ולמצוץ לו בזמן שהוא אוכל לבד. אבל הבחור שחייך אליה מעבר לנוריות היה בחור נחמד, ממש, והיא לא רצתה לקלקל. היא נזכרה בסרטון שראתה לא מזמן, הרצאה על פגיעות ואומץ, ורצתה להיות אמיצה אבל לא הבינה איך בדיוק עושים את זה.

לפנות בוקר, לפני שהוא נרדם והיא לא, כשהוא כבר די מנומנם, הוא אמר לה – איזה פות מתוקה יש לך. זה גמר אותה. היא בחיים לא שמעה גבר אומר פות. הוא נרדם והיא שכבה ערה ושקטה על ידו, ידה בידו, וחזרה לרגע בו ישבה מולו והסתכלה עליו אוכל, לאט, בתשומת לב, בהנאה גלויה ולא מתנצלת, לא כמו שהיא אוכלת, בזריזות, אפילו בבהילות כזאת, מבוישת, ותהתה למה היא מתביישת להראות שהיא נהנית, ואז אמרה לו – הייתי רוצה שאותי תאכל ככה, לאט, בתשומת לב, בהנאה גלויה.

הוא לא צחק. הוא הזדקף, ובלע, והסתכל עליה במבט שגרם לה לרצות לבכות, מהקלה, ובהלה, כי הוא עומד לתת לה מה שהיא ביקשה. הוא קם ונעמד, ולקח אותה ביד, אליו, למיטה, ואכל אותה לאט ובתשומת לב ובהנאה גלויה. בהתחלה היא צחקה במבוכה. בסוף היא צעקה. מה היא צעקה? היא ניסתה להיזכר ולא יכלה. ונזכרה שלא אכלה שום דבר. היא נישקה את היד שלו ושחררה את שלה מתוכה וקמה בשקט למטבח.