don’t stop ‘til you get enough

הם חזרו מהמרכז גמורים. הוא נהג, נכון, גם הלוך גם חזור, אבל לשבת במושב לידו היה מתיש לא פחות, כל כמה דקות לפנות לאחור, לענות על שאלות, להגיש מים או סנדביץ או פירות, לשלוש ילדות ששרות, או רבות, או משחקות, בכל מקרה בצעקות, ותוך כדי לבלוש אחרי סימנים של התעייפות, מצידן, של עצבנות, מצידו, ולקוות שמשהו מהחרמנות שהרגישה בבית לפני שיצאו ישרוד את הביקור אצל הוריו.

וכל היום, הלוך ושוב, השיר הזה אצלה בראש, עוד מהבית, כשזה התנגן ברדיו בקולי קולות, והיא התכופפה לאסוף את הגרביים של הקטנה מהשטיח וכשהזדקפה הוא עמד מאחוריה. מאז.

ואז באמצע הדרך חזור הבנות נרדמו, והם נסעו בשקט במנהרות של כביש שש צפון, והלאה, עד לרמזור הראשון שהתחלף לאדום, שפרעם, זה היה טוב לעצור, לרגע ארוך מספיק לפגוש את העיניים שלו נדלקות, משם עד הבית ארבעים דקות הם החזיקו ידיים, אם רק יצליחו להעביר את הבנות ישנות למיטות, הנה הם כבר בעליות האחרונות, בחניה, במסדרון, הוא סוגר אחריהם את דלת חדר השינה וצונח על המזרון, והיא עליו, לכל אורכו, בטן על גב, נצמדת ללחוש לו - לא תאמין מה מתנגן לי בראש מהבוקר עד עכשיו..