נידה

הנידה שלה התארכה החודש. כבר כמה חודשים שהמחזור שלה משוגע והפעם הדימום היה חלש אבל ארוך כל כך שיצא שכבר יותר משבועיים היא בנידה ויש עוד יומיים, והיא כבר משוגעת בעצמה, מה גם שהפעם האחרונה אי שם לא היתה מי יודע מה. לא, היא לא מאשימה אף אחד, אבל עמוק בתוכה גועשת אישה שלא קיבלה את שלה, ורק זה חסר לה עכשיו, לריב איתו בטעות, יומיים לפני שסוף סוף אפשר.

בעלה, מצידו, לא מראה שום סימנים של מצוקה, או חשק, וזה כשלעצמו חריג, ומלבה בה את האישה הגועשת. כבר כמה ימים שהיא מסתובבת בבית על סף, מבליעה קולות עמומים, נהמות, ונזהרת.

אבל בצהריים, כשהוא ניגש אליה ליד הכיור, נזכר פתאום שיש לו אישה, מגשש מתי כבר, האש הנוזלית הסמיכה שטפה את כולה והיא שמעה את עצמה עונה לו – עכשיו. לא, היא לא התכוננה ולא טבלה אבל כל זה לא עניין אותה עכשיו, והוא לא שאל מעולם וגם הפעם הוא לא ישאל, ובכלל, זה עניינה, בינה לבין בורא עולם, והוא מכולם, היחיד שיבין שזה פיקוח נפש.

אז למה לא אמרת? הוא מופתע, היא רואה כשהיא מסתובבת אליו עם ידיים נוטפות סבון, הוא שולח יד וסוגר את הברז, והיא לא מוצאת מגבת אז היא מנגבת את הידיים על החצאית הטובה, אבל לא אכפת לה עכשיו, וזאת לא חרמנות בדיוק, היא פשוט מוכרחה, והיא לא יכולה להתווכח עם זה, מול המבט המשועשע שלו היא מורידה את התחתונים ומרימה את החצאית ומטפסת על השיש, וכשהתחת שלה פוגש את המשטח הקר והלח היא צווחת, ומושכת אותו אליה במותניו, פותחת את החגורה, הכפתור, הרוכסן, ושולחת יד לתחתוניו, בתקווה שהוא מוכן ומזומן, כן, גם היד שלו כבר שם אצלה, והיא כבר רטובה מזמן, ומרוגשת, מהמעמד, כמו שמזמן כבר לא היתה, כי הנה, הוא בתוכה והם אחד, הוא נצמד אליה והיא מרגישה שהוא גם, שם איתה, נותן לה מה שהיא צריכה, מיד, היא מסתכלת בעיניו ונשטפת הכרת תודה, וגואה וגולשת מאהבה כלפיו והקלה גדולה.