טרמפ

בפעם הראשונה ששרון ראה אישה ערומה, במציאות, הוא כבר היה חייל, טירון אומנם, בתול בארון, מדברר זיונים כמו כלום, כמו כולם, אם צריך, אבל לא יותר מדי, שלא לעורר את החשד שמתעורר אצלו כשמישהו מגזים, ובכלל, הוא חשד שרובם, כמוהו, משקרים. הוא עמד בטרמפיאדה מחוץ לבסיס והרים את היד בלי להרים את הראש כי לא היו לו ציפיות, לטרמפ או לכל דבר שלא יהיה, ולא האמין שמכונית עצרה לו מיד, אישה, צעירה, ובמושב האחורי בסלקל - תינוק שמנמן, ישן. כשהתיישב על ידה לחשה לו - ששש.. הוא הרגע נרדם. טוב, לא יאומן, היא מגיעה להרצליה, אותה שכונה שבה הוא גר, עם ההורים, כשהוא לא בבסיס. הוא הכניס את לשון החגורה לחריץ והיא הכניסה להילוך ונסעה. כדי להעיף בה מבט הוא פנה להביט בתינוק ושאל איך קוראים לו. אלון. ולה אלונה. ובלי ששאל אמרה שלא, האבא שלו לא בתמונה. היא עברה להרצליה לא מזמן, מצאה שם עבודה טובה. במה? בהייטק. היא לא נראתה, עם השיער הקצר המחומצן והקעקועים על הזרועות והצוואר, הוא לא הרגיש בנוח להסתכל עליה ישר אבל הירכיים שלה בג’ינס הקצרצר הבהבו בקצה שדה הראייה שלו כל הנסיעה. וכל הנסיעה התינוק מאחורה ישן, מדי פעם יונק ברעש מהמוצץ שתלוי לו בפה, וגם כשהם הגיעו הוא לא התעורר, והיא שאלה אם הוא מוכן לעזור לה ולהעלות אותו עם הסלקל למעלה לדירה, בדרך כלל היא מסתדרת לבד אבל יש לה שקיות של כביסה נקיה בבגאג’. בטח, איזה שאלה. הוא עזר.

היא אמרה לו להניח אותו עם הסלקל בסלון והניחה את הכביסה ונאנחה, לא יאומן שהוא עדיין ישן, יש לי מיליון דברים להספיק, ופתחה ת’מקרר והוציאה בקבוק ג’ינג’ראייל, צמא? כן.. הוא אף פעם לא שתה ג’ינג’ראייל, עד עכשיו, הוא שתה והיא עמדה והסתכלה עליו באופן שגרם לו להסמיק ולהזיע, אבל גם גרם לו להעז, אז כשהיא חייכה ולקחה ממנו את הבקבוק ואמרה לו תודה, הוא ענה - מה תודה, תתפשטי. ומיד יצא לו מין צחוק כזה, מטופש. אבל היא לא צחקה, היא הסתכלה עליו, ואז לקחה נשימה עמוקה והתפשטה. גופיה לבנה, ג’ינס קצרצר, תוך שניה היא היתה בתחתונים וחזיה, ואז בלי חזיה ואז בלי תחתונים, ערומה, השדיים שלה עגולים וגדולים ולבנים במיוחד באמצע הגוף השזוף והמקועקע, הפטמות הגדולות מתכווצות מול עיניו, שיורדות אל קו השיזוף התחתון, מתחתיו, מעל שיער הערווה הכהה, צלקת קטנה, ורודה. היא עמדה מולו, לא נבוכה, וכשהרים את עיניו ופגש את שלה היא אמרה - לא הזדיינתי מזמן.